שיתוף פעולה בין ההורים לצוות החינוכי מסייע לתהליך החינוכי והטיפולי של תלמידים הזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. אולם, שיתוף פעולה זה לעיתים מורכב מאד, ומלווה בחסמים חברתיים, רגשיים ומבניים. הסקירה היומית של לשכת המדענית הראשית במשרד החינוך מתמקדת היום בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם חסמים אלו, וכיצד מייצרים תהליך המקדם שיתוף פעולה. שני המאמרים מתארים מחקרים שנערכו בארצות הברית. המחקר הראשון מציע דגם ייעוץ חדש ליצירה וביסוס של תקשורת מובנית בין מורים והורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. במחקר השני, בחנו החוקרים בעזרת קבוצות מיקוד את החסמים העומדים בפני הורים מהגרים מרקע תרבותי ושפתי מגוון בארה"ב ביחס להשתתפות בפגישות של וועדות המסייעות לתלמידים עם מוגבלות ושמירה על קשר רציף עם המורים.
שיתוף הפעולה בין בית הספר להורים מוכר כגורם חשוב להתפתחות תלמידים ולהצלחתם, ומושתת על תקשורת איכותית הורים לבין מורות ומורים. למרבה הצער, מחברי המאמר טוענים כי לא תמיד קל לייצר תקשורת זו שכן לעיתים הורים, מורות ומורים אינם מקבלים הכשרה מתאימה לכך ואף חוששים לשוחח על מצב התלמיד. מורות ומורים עלולים לחשוש כי שיחה עם ההורה עשויה להזיק להתמודדות עם האתגרים שחווים התלמידים. הורים, מצידם, עלולים לחוש פעמים רבות שאם יפנו למורה בשאלות הקשורות ללמידת ילדיהם, תהיה בכך משום התערבות בתפקיד המורה. מצב זה עשוי להקשות על תקשורת סדירה שתתרום לשיתוף הפעולה בין הבית לבית הספר. מחקרים מעטים בלבד עוסקים באיכות התקשורת בין הורה למורה, במיוחד בהקשר של הורים, מורות ומורים לילדים על הרצף האוטיסטי, ולתפקודם בבית ובבית הספר.
על מנת שתיווצר ותתקיים תקשורת המעודדת שיתוף פעולה, עליה להיות רציפה ואיכותית. אחת הדרכים לביסוס תקשורת כזו בעזרת תהליך ייעוץ משותף למורה ולהורה. אולם, תהליך ייעוצי זה דורש על פי רוב זמן רב, שאין להורים או למורות ולמורים. מטעם זה יש נטייה שלא לפנות לפתרון זה.
במאמר זה מציגים החוקרים אזד ושותפיו לכתיבה, מחקר חלוץ על אודות דגם ייעוץ בשם "שותפים בבית הספר" (Partners in School) ליצירת תקשורת מובנית בין הורה למורה, ולקידום יעדים בקרב ילדים על הרצף האוטיסטי, בגיל 10-5. הם טוענים שדגם זה קצר וקל ליישום, ולכן עדיף מדגמים קיימים. המחקר נערך ב-18 בתי ספר יסודיים במחוז חינוך בארצות הברית. במחקר השתתפו 26 מחנכות ומחנכים של כיתות חינוך מיוחד, שלהם ניסיון והכשרה בתחום ההוראה של תלמידים על הרצף האוטיסטי, וכן 49 הורים של 49 תלמידים אלו. במסגרת המחקר המורות, המורים וההורים מילאו שאלונים על אודות התנהלות התלמיד, וכן על אודות התקשורת בין ההורה למורה לפני תהליך הייעוץ ולאחריו. כמו כן נערכו ראיונות עם המורות המורים וההורים וחלק ממפגשי הייעוץ הוקלטו בהסכמתם ונותחו לאחר מכן.
במחקר החלוץ שוחחה יועצת בטלפון עם כל הורה ועם כל מורה בנפרד, בכדי לזהות באילו תחומים נדרש שיתוף פעולה עבור כל אחד מהצדדים. היועצת היא פסיכולוגית עם התמחות בתחום. לאחר מכן נערכה פגישת ייעוץ משולשת בין הורה, מורה ויועצת. בפגישה הציג כל צד את הנאמר בשיחות האישיות. בהסתמך על כך, פיתחו הצדדים תוכנית התערבות ייחודית לילד וסיכמו על דרכי תקשורת ביניהם. תכנית ההתערבות כללה בממוצע חמישה צעדים, עזרים חזותיים ולוחות זמנים לחיזוקים חיוביים לתלמיד. בנוסף, במסגרת התכנית, וכחלק מרכזי בתקשורת בין המורה להורה, הסכימו שני הצדדים למלא דף התקדמות יומי, שתיאר את היעדים והמטרות של הילד, ולחתום עליו. שלישית, שני הצדדים הסכימו ליצור קשר על בסיס שבועי בטלפון או בהודעות.
התכנית נמשכה כשלושה שבועות ובסיומה נערכה שיחה טלפונית בין ההורה והמורה. שיחה זו היתה רפלקטיבית, ועסקה בהערכה של תוצאות תהליך ההתערבות והתקשורת המובנית. נוסף על כך, הצדדים ביססו בשיחה אסטרטגיות לשימור הקשר ביניהם. השיחות האישיות נערכו בטלפון לבקשת ההורים, בשל הקושי בהגעה לפגישה נוספת בבית הספר.
המחקר בדק שלושה מרכיבים של התקשורת בין ההורים למורים:
(1) שיחה כללית – שיחה על רגשות ושיחה לצורך העברת מידע;
(2) שיחה הנוגעת לילדים ולמצבם;
(3) שיחה העוסקת בפתרון בעיות.
בנוסף בדק המחקר משתנים הקשורים לילד עצמו, בהתבסס על עוצמת הדאגה שהפגינו המורה וההורה לגבי תחומי תפקוד שונים של התלמיד, ושכיחות הביטוי של דאגה זו, כפי שעלו בסקרים ובשיחות. נבחנו גם משתנים כלליים לגבי התפקוד של הילדים, לפי סקר שמילאו ההורים, המורות והמורים. המשתנה האחרון שנבדק הוא המידה בה מילאו הורים, מורות ומורים את הצעדים בתכנית ההתערבות, והמידה בה תיקשרו לפי הנחיות ההתערבות.
נמצא שהן ההורים, הן המורות והמורים מילאו מעט פחות מ-70% מדרישות התהליך. החוקרים מציינים שלדעתם יש למלא לפחות 80% אחוז מדרישות ההתערבות, לשם השפעה מיטבית של התכנית. הם גם משערים, שתמיכה נוספת מצד היועצת היתה מעלה את אחוזי הביצוע של התהליך. למרות זאת, ניתוחים סטטיסטיים של תשובות ההורים העידו על השפעה מיטיבה מובהקת של השיחות הנוגעות לתלמיד והשיחות הנוגעות לפתרון בעיות. עבור המורות והמורים היו לשיחות אלו השפעה פחותה, אולי משום שיש להם הכשרה מקצועית רבה יותר מההורים בעבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי.
לסיכום, למרות המגבלות, המחקר הצביע על השפעה חיובית מובהקת לדגם ה"שותפות בבית הספר", הן על ההורים, הן על התלמידים.
החוק בארצות הברית דורש השתתפות של הורה או אפטרופוס בפגישות של וועדות שילוב של תלמידים עם מוגבלות ושל הצוות החינוכי המסייע לתלמידים אלו. מטרת החוק היא שנציג מערכת החינוך והאחראים על התלמיד ייקבעו יחד את תוכנית השילוב של התלמיד ואת הטיפול המתאים עבורו. ואכן, נמצא שמעורבות הורית כזו, כשהיא נערכת היטב, לא רק ראויה, אלא גם תורמת ליעילות התכנית הטיפולית החינוכית. עם זאת, הורים רבים מדווחים שההשתתפות בפגישות אלו מעורבת בתחושות מתח ואי-נעימות. כמו כן, הם מדווחים כי במקרים רבים אינם חשים שותפים שווים בהחלטות. מצב זה בולט במיוחד בקרב הורים מהגרים.
במחקר איכותני זה השתתפו 38 הורים שנולדו בסין, בויאטנם או בהאיטי; שהיגרו לארצות הברית; ושהילד שלהם הוא תלמיד עם מוגבלות. המחקר התקיים במסגרת קבוצות תמיכה להורים לילדים הלומדים במסגרות החינוך המיוחד, כאשר כל קבוצה נערכה בשפת האם של ההורים.
ממצאי המחקר מעידים על רצונם של ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם, ועל חסמים רבים המקשים עליהם לעשות זאת. נמצא שבפגישות בין הצוות החינוכי להורים קיים קושי מובנה בהבנת הצוות ובהבנת המסמכים שהוא מציג להורים, הן בשל המינוח המקצועי בו משתמשים בפגישות, הן בשל העובדה שהן מתקיימות בשפה שאינה שפת האם של ההורים.
נוסף על כך, נמצא כי לעיתים ההורים אינם ערים לחשיבות הדינמיקה בפגישות ולהשפעתה על החינוך והטיפול שיקבל ילדם. זאת בשל פערים תרבותיים הקיימים בין הצוות ובינם. מהמחקר עלה כי ההורים חשים שהמאמצים של הצוות החינוכי להבהרת ההשלכות של הפגישות על התלמיד אינם מספקים.
שלישית, עלה כי הצוות עוסק בעיקר בהצלחות של התלמיד ובפעילותו בבית הספר, בעוד שההורים מעוניינים שהשיחות ייסובו גם על האתגרים של התלמיד וגם על הנעשה מחוץ לשעות בית הספר.
רביעית, וכפי שהוזכר מעלה, תחושתם הכללית של ההורים שרואיינו בקבוצות המיקוד הייתה שהצוות החינוכי אינו לוקח בחשבון את דעתם, ומציג בפניהם החלטות הנוגעות לילדיהם, שבפועל כבר התקבלו, מבלי לתת להם ברירה.
חסם משמעותי נוסף שעלה מההורים נגע לחוסר זמינות של הצוות בין הפגישות עם ההורים. לעתים הצוות לא הצליח לממש את הההחלטות וההסכמות שהתקבלו בפגישות, ולא "תיחזק" את הקשר.
על אף שרשימת חסמים זו ארוכה, ועל אף התסכול העמוק שעלה מדברי ההורים, טוענים החוקרים כי ישנם פתרונות פשוטים יחסית לחסמים אלו. ראשית, הם מציעים לשתף מתורגמן מקצועי בעל רקע בחינוך בפגישות, בכדי לפתור את בעיות התקשורת הבסיסיות. שנית, הם מציעים שכל המסמכים הרלוונטיים יתורגמו לשפת האם של הורי התלמיד. שלישית, הם מציעים שההורים יגיעו לפגישות עם הצוות החינוכי מלווים באיש מקצוע מטעמם הדובר את שפתם. ורביעית, הם מציעים להאריך את זמן הפגישות. לשיטתם, מדבר בפתרונות ישימים, שכן החוק בארצות הברית מספק להם מימון. החוקרים מצביעים דווקא על התקשורת השוטפת בין ההורים לצוות בית הספר בתור החסם הקשה יותר לפתרון, וממליצים לנסות ולבסס דפוסים של תקשורת שוטפת יותר.
מאחורי הסקירות היומיות עומד צוות מסור ומקצועי, שמייצר תוכן רלוונטי עדכני ואיכותי. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לצוות הסקירה היומית על היותם חלק מפרויקט משמעותי זה, ועל השותפות המאפשרת יצירה והפצה של ידע מחקרי איכותי מידי יום.
התוצרים מתקופת הקורונה מבוססים על עבודה משותפת של חוקרים וחוקרות רבים ממוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לחוקרות והחוקרים על השותפות וההתגייסות לתמיכה בהתמודדות של מערכת החינוך עם משבר הקורונה, ועל הנכונות לתרום מזמנם ומומחיותם עבור גיבוש המסמכים המוצגים באתר זה.
תודה מיוחדת לגב' אריאלה טבצ'ניק ברודאי על ריכוז הפרוייקט וליושבות הראש של הקבוצות ד"ר ענת כהן, ד"ר דפנה קופלמן-רובין, פרופ' לילי אורלנד-ברק, פרופ' יהודית דורי ופרופ' הללי פינסון על ההובלה.
ניהול קבוצות העבודה והמחקרים: ד"ר אודט סלע, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
מנהלת הפיתוח: ענבר בוברובסקי, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
קונספט דיגיטלי, עיצוב ופיתוח האתר: ד״ר רון דביר ובר דביר
