מקומו של בית הספר בזמן חירום (2): אסון התאומים (חלק א')

בחינה מעמיקה של תגובת מערכת החינוך בניו יורק לאסון התאומים נערכה על ידי  אן דגנאן בעזרת שותפים מסוכנויות לאומיות בתחום החינוך והבריאות בארצות הברית. בעמודים שלהלן יוצג מסמך שהפיקו דגנאן ועמיתיה שלוש שנים לאחר התקפת הטרור, ובו הם בחנו אספקטים שונים של התמודדות מערכת החינוך בניו יורק עם אסון התאומים. הדוח מסתמך על ראיונות שנערכו עם 32 ממקבלי ההחלטות הבכירים במערכת החינוך בעיר ניו יורק. הראיונות נערכו כולם סמוך למועד הפיגוע – בששת החודשים שבין אוקטובר 2001 למרץ 2002. כמו כן, נותחו מסמכים ציבוריים, מאמרי חדשות, הוראות ומזכרים פנימיים של רשות החינוך בניו יורק.   

רקע: אסון התאומים ומערכת החינוך בניו יורק

העיר ניו יורק היא בעלת מערכת החינוך המחוזית הגדולה ביותר בארצות הברית. נכון ל-2001, היא העסיקה מעל 140,000 אנשי סגל חינוכי, שהיו אחראים ל-41,069 ילדים בגני ילדים,501,296  תלמידי בית ספר יסודי, 281,502 תלמידי תיכון ו-86,485 תלמידים הלומדים בחינוך מיוחד או בחינוך ביתי.

על אף שכל ילדי ניו יורק, ובמידה לא מעטה כל הילדים בארצות הברית, הושפעו מההתקפה, הדוח התמקד בקבוצות של תלמידים שנפגעו ממנה באופן ישיר: תלמידים שאיבדו קרוב משפחה (1,493), תלמידים שפונו מבתיהם באזורים שנמצאו בקרבה למגדלי התאומים (כ-9,000), תלמידים שהיו עדים להתמוטטות המגדלים (כ-9,000) ותלמידים ממוצא ערבי או בני דת האסלאם.

הדוח עצמו עוסק הן בתגובה המיידית להתקפה, שעיקרה היה אבטחת שלומם הפיזי של התלמידים, הן בשלב ההתמודדות והתמיכה בהתאוששותם של התלמידים. שלב זה כלל דאגה לרווחתם הנפשית של התלמידים, שיקום סביבתי של בתי הספר, העברה זמנית של תלמידים שבתי הספר שלהם נפגעו וקליטתם בבתי ספר אחרים, תכנון כלכלי ותכנון מחדש של תוכני הלימוד ופעולות למניעת שנאה והכללה נגד אזרחי ארצות הברית ממוצא מזרח תיכוני. בסיכום זה נתאר את התגובה המיידית אך בנוסף נעניק מקום רחב יותר למאמצי השיקום וההתאוששות.

תוכניות המגירה ויישומן  

במערכת החינוך העירונית בניו יורק הייתה קיימת תוכנית מקיפה ורבת-ממדים שתוכננה בשיתוף סוכנויות הביטחון השונות בעיר ונועדה להבטיח את שלומם של התלמידים ושל המורים במקרה של אסון. תוכנית זו כללה פירוט של "שרשרת הפיקוד", חלוקת אחריות בין הגורמים השונים ופירוט של דרכי ההתקשרות עימם. התוכנית גם כללה מידע על בתי הספר בעיר, ובכלל זה על אוכלוסיית התלמידים הלומדים בכל בית ספר, המבנה הפיזי של בתי הספר, לוח הזמנים היום-יומי בהם ולוח שנה של אירועים מיוחדים. 

גם ברמת בית הספר הבודד היו קיימות תוכניות חירום שהוכנו מבעוד מועד ועודכנו מדי שנה. תוכניות אלו הוכנו עם הנהגת המחוז ובהנחיית המשטרה ומחלקת הכבאות העירונית. בתוך אותן תוכניות, האלמנט המשמעותי ביותר לפי עדויות המרואיינים היה תרגולות הפינוי שנועדו לאפשר יציאה מסודרת מבתי הספר במצבי חירום.

המשימה המרכזית שעמדה בפני אנשי החינוך בניו יורק בטווח המיידי לאחר מתקפת הטרור, הייתה לאתר את התלמידים ואת עובדי מערכת החינוך ולהביאם למרחב בטוח. כאמור, כ-9,000 תלמידים מ-5 בתי ספר יסודיים ומ-4 בתי ספר תיכוניים נמצאו ברדיוס הקרוב למגדלי התאומים. תלמידים אלו היו באחריותם המיידית של מנהלי בתי הספר המקומיים, אלא שהקשר בינם לבין ההנהלה המחוזית נותק לאחר פגיעת המטוס השני במגדלים.

למרות קיומן של תוכניות החירום, האירועים באסון התאומים הצריכו לא מעט קבלת החלטות מהירה מצד הממונים בשטח. יתרה מכך, האופי הלא-ברור של האיום והכאוס שנוצר בשעות הראשונות לאחר ההתקפה אילצו את אנשי המחוז ואת המנהלים לקחת סיכונים מחושבים. 

כך לדוגמה, הנהלת המחוז נדרשה להחליט מתי יש להכריז על פינוי תלמידים הלומדים בקרבת מגדלי התאומים, ומתי יש להכריז על החזרת כלל התלמידים במערכת החינוך העירונית לבתיהם. בתחילה, לאחר הפגיעה של המטוס הראשון, לא ניתנה ההוראה לפנות, ורק לאחר מכן עת פגע המטוס השני במגדלים, ניתנה ההוראה. 

דוגמה נוספת – לאחר שהחל הפינוי, התמודדו המנהלים עם מגוון החלטות שלא היו חלק מתוכניות החירום המקוריות. כך, חלק ממסלולי הפינוי המקוריים עברו בקרבת אזור האסון, ולכן היה צורך לחשוב עליהם מחדש. יתרה מכך, חלק מבתי הספר שאליהם היו התלמידים אמורים להתפנות בשלב הראשוני (הכוונה לתלמידים ששהו בבתי ספר בקרבת המגדלים) היו בעצמם באזור הסכנה. בשלב זה נותקה התקשורת עם המטה המרכזי (שהיה ממוקם באזור ברוקלין), והמנהלים קיבלו החלטות בהתאם לשיקול דעתם.

שאלה מרכזית בלתי-צפויה נוספת שבפניה ניצבו המנהלים (בכל רחבי העיר) הייתה אילו מבוגרים יכולים לקחת את הילדים מבתי הספר. הנוהל הרגיל היה לאפשר להוריהם של הילדים, ולהם בלבד, להוציאם הביתה. חלק מהמנהלים דבקו בנוהל זה, אולם רובם אפשרו למבוגרים שהילדים הכירו או אפילו לכל מבוגר אחראי שיכול היה לסייע – לעשות זאת.

בסופו של דבר, 16 שעות לאחר פגיעת המטוס הראשון במגדל הראשון, הצליחו אנשי החינוך להביא למצב שבו כלל הילדים הגיעו בשלום לביתם ולהשגחתו של מבוגר אחראי. דגנאן ושותפיה לכתיבה הציעו מספר תובנות לגבי ביצוע מוצלח של תוכניות מגירה בעת חירום:

• חשיבותה של שרשרת פיקוד ברורה – קיימת חשיבות רבה לכך שכל אחד מאנשי הסגל החינוכי במוסד ידע מי באותו רגע הוא מקבל ההחלטות בשטח. חשוב שלמקבלי ההחלטות תהיה הסמכות לקבל החלטות גם אם הקשר שלהם עם המטה המרכזי נותק.
• שימוש אפקטיבי בקשרים פורמליים ולא-פורמליים – במהלך אירוע הטרור, פנו אנשי הסגל החינוכי ברמת המחוז למומחים בתחומים שונים ברחבי המדינה בבקשת עזרה. חלק מהמומחים היו בתפקיד רשמי, אבל חלקם היו מכרים לא-פורמליים של אנשי המטה. מומחים אלו התגייסו וסייעו רבות להתמודדות עם האירוע בתחומי התקשורת, התחבורה והתכנון.
• גמישות ומומחיות מקומית – אחד הלקחים המרכזיים מנושא התחבורה בעת הפיגוע הוא הצורך לשמר מידה רבה של גמישות בקרב דרגי השטח. גמישות זו צריכה להיות מגובה בקיומם של ידע וכישורים בקרב דרג השטח, ובהם ידע טכני, היכרות עם אוכלוסיית התלמידים ועם מאפייניה, היכרות עם ספקי השירותים הרלוונטיים, תיאום ושיתוף פעולה בין הגורמים השונים בשטח ומערכת יחסים עם ההורים.
• החשיבות של ידע טכני-מקצועי – בזמן אסון לעיתים לידע טכני ומקצועי, להיכרות עם מבנה בית הספר וסביבתו ולהיכרות עם נתיבי ההגעה מבית הספר ואליו יש חשיבות רבה לא פחות מאשר לידע פדגוגי או דיסציפלינרי. אנשי הסגל המנהלי – השרתים, הנהגים ואנשי התחזוקה – הם בעלי כישורים ייחודיים וחיוניים בזמנים כאלה; בעת המתקפה בניו יורק, חיים רבים של תלמידים ניצלו בזכות הידע הטכני–מקצועי שלהם.
• מוכנות לכישלון הטכנולוגיה – בעת הכנת התוכנית לשעת חירום, יש להביא בחשבון שייתכן שפתרונות טכנולוגיים מסוגים שונים לא יהיו זמינים. קווי התקשורת עשויים לקרוס, אמצעי התרעה ממוחשבים עשויים לא לתפקד, תוכנות ניווט דיגיטליות עשויות להיות לא-זמינות וכן הלאה. על כן יש להכין מבעוד מועד הן את האמצעים החלופיים, הן את הידע האנושי כיצד להשתמש בהם.