הצפייה של ילדים במסכים – בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – מהווה לעיתים קרובות מקור לדאגה בקרב מבוגרים. אולם אילו השפעות חינוכיות יש למדיה הנצפית על התלמידים? הסקירה היומית של לשכת המדענית הראשית במשרד החינוך מציגה שני מחקרים העוסקים בשאלה זו.
המחקר הראשון בחן את המניעים המוסריים המניעים דמויות בתכניות טלוויזיה חינוכית בארה"ב. נמצא שישנה נוכחות משמעותית לתכנים מוסריים, וכי התכנים העיקריים שתכניות אלו מעודדות הם "מסוגלות אישית" ו-"חמלה לאחר". המחקר השני עקב אחר מפגשים ושיחות של ילדים בגילי גן ויסודי, וגילה כי לטלוויזיה ומדיה מקום חשוב בחיים החברתיים של הילדים.
האם הכרעה מוסרית של אדם נובעת מבחירה מושכלת, רציונלית, או שיש לה מניעים אינטואיטיביים? ספרות רבה בנושא זה מראה כי בעוד שבעבר ההסבר הרציונלי לפעולות מוסריות היה נפוץ, הרי שבשנים האחרונות ישנה הכרה גוברת במשקלם של המניעים האינטואיטיביים. הפרשנות המושכלת, הרציונליזציה, נתפסת כשלב מאוחר יותר של קבלת ההחלטה המוסרית.
התפתחות זו מציבה אתגר חינוכי. השפעה חינוכית על הרציונל, השכל, היא דבר שקל לדמיין. אך האם ניתן לחנך להכרעה מוסרית כאשר זו טמונה באינטואיציה, כלומר ברובד נפשי הקודם להכרעה המושכלת? התפיסה המקובלת במחקר היא שכן. מחקרים מראים כי היחשפות לאנשים הפועלים מתוך מוטיבציות מוסריות משפיעה על הבחירות העתידיות של הנחשפים.
מכאן, שיש חשיבות גדולה, מבחינה חינוכית, לחשיפה להכרעות מוסריות. מתוך כך, ביקשו החוקרים במחקר זה לבחון לאילו הכרעות מוסריות חשופים ילדים הצופים בטלוויזיה החינוכית? החוקרים בחנו תכניות טלוויזיה חינוכיות, המומלצות לצפייה בארה"ב.[1] התכניות חולקו על ידם לשתי קטגוריות עיקריות: "לימודיות", כלומר כאלו המתמקדות בהנחלת ידע או שיפור מיומנויות, ו-"חינוכיות", הממוקדות בנושאים חברתיים, רגשיים והתפתחותיים. הסצנות בתכניות אלו קוטלגו לפי המניעים המוסריים שהן מציגות.[2]
החוקרים מצאו כי מעל 70% מהסצנות בתכניות הציגו מוטיבציות מוסריות מובהקות. המשמעות היא כי המימד החינוכי-מוסרי היה רווח בתכניות אלה. מוטיבציות מוסריות מהסוג ה"אגואיסטי" היו נפוצות יותר, קבעו החוקרים, ואלו כללו בעיקר מסרים שעודדו "מסוגלות", "עוצמה אישית", "אוטונומיה" ומוטיבציות נוספות הקשורות בהעצמה אישית. רווחות פחות, אך נוכחות, היו מוטיבציות מהסוג "האלטרואיסטי" כהגדרת החוקרים, ובהן "חמלה לאחר", "הוגנות", "נאמנות לקבוצה" ועוד. התכניות הלימודיות הציגו יותר מוטיבציות "אגואיסטיות", והתכניות החינוכיות הציגו יותר מוטיבציות "אלטרואיסטיות". שתי המוטיבציות שהוצגו באופן הבולט ביותר היו "מסוגלות" ו"חמלה לאחר".
[1] ההמלצות נלקחו מאתר בשם Common Sense Media, המדרג תכנים לצפייה עבור ילדים.
[2] הקטלוג של המניעים המוסריים נעשה על בסיס מודל MIME, Model of Intuitive Motivations and Exemplars, המציג מנעד של מוטיבציות מוסריות.
האם צפייה בטלוויזיה, ובמסכים בכלל, מדכאת את היצירתיות והפעלתנות של ילדים או שמא היא מפתחת אותה? בספרות המקצועית קיים ויכוח סביב שאלה זו. בעוד תומכי הגישה הראשונה רואים בילדים צרכנים פסיבים של מדיה, תומכי הגישה השניה טוענים כי ילדים הם פעילים אל מול המדיה הנצפית על ידם, ועושים בה שימוש מגוון ויצירתי. לפי גישה זו, ילדים עוסקים בפרשנות של מה שהם רואים, ולאחר מכן עושים במה שראו שימוש חברתי, באופן המפתח הן את יכולותיהם החברתיות והן יכולות לימודיות.
בהמשך לוויכוח זה, החוקרים ערכו שני מחקרים – אחד בתחילת שנות האלפיים והשני בשנים 2013-2012. בשני המחקרים הוקלטו ילדים בזמן פעילות חברתית ללא מבוגרים. לאחר מכן ספרו אזכורים לתכנים ממקורות מדיה שונים (טלוויזיה, מחשבים וניו-מדיה, תוכן מרובה-פלטפורמות ואחרים), ומדדו את משכו של כל אזכור. במחקר הראשון עשו זאת עם 20 ילדים בגילאי 4-6, ושוב לאחר שנתיים עם 14 מתוכם. זאת בסביבת הגן ובית הספר, בזמני משחק ושיחה חופשיים. במחקר השני תיעדו החוקרים ארבעה ילדים בגילאי ארבע עד שש ושישה ילדים בגילאי שש-שבע במפגשים עם חבריהם בביתם אחר הצהריים, ולאחר מכן ערכו עימם ראיונות חצי-מובְנים.
מהממצאים הכמותיים עולה כי בשתי התקופות אזכורים לתכנים מהמדיה והתעסקות בהם תפסו חלק משמעותי מהזמן – במחקר הראשון 22% ו-13% מזמן האינטראקציה (אצל ילדי הגן וילדי בית הספר, בהתאמה) ובמחקר השני 59% ו-57% מזמן האינטראקציה (בהתאמה). בנוסף, עלה כי חלקה של הטלוויזיה באזכורים אלה משמעותי – 80% מהאזכורים ו-60% (בקרב ילדי הגן וילדי כיתה א, בהתאמה) במחקר הראשון, וכ-40% בשתי הקבוצות במחקר השני. הירידה בשיעור האזכורים של הטלוויזיה כרוך בשינוי דרמטי בחלקה של הניו-מדיה באזכורים – במחקר הראשון (2000-2001) מדובר בפחות מחמישה אחוזים מהאזכורים בעוד שבשני (2012-2013) מדובר בכשליש. שינוי נוסף שציינו החוקרים הוא שבמחקר השני רוב היחס למדיה היה משחק משותף באמצעי מדיה שנוכח בחדר (מחשב, פלאפון, טאבלט וכו') או התייחסות אליו, ולא שיחה או משחק אשר תכני המדיה מוזכרים בהם.
בנוסף לבחינה כמותית, החוקרים ניתחו את השיח בהקלטות והראיונות השונים כדי להבין איך השתמשו הילדים בתכני הטלוויזיה כמשאב באינטראקציה החברתית שלהם. תוצאות הניתוח מראות שילדים משתמשים בטלוויזיה כדי לבנות ולתחום קבוצות חברתיות, וכי הם מודעים לחשיבות של התמצאות בתכניות טלוויזיה ה"נכונות" והתרחקות מתכניות טלוויזיה "ילדותיות". כך, התוכן הטלוויזיוני משחק תפקיד חשוב בבנייה וביסוס של סדרים חברתיים. בהמשך לטענות בספרות בדבר התפקיד ההתפתחותי-אורייני והמיומנויות הלימודיות שטלוויזיה יכולה להקנות, הראו החוקרים שבאינטראקציית הילדים נאמנות למקור והגיונו, ובקיאות בהם, זוכות להערכה, בעוד טעויות מביאות לסנקציות. כך הילדים מתאמנים על הבנה וניתוח של מקורות. עם זאת, הם הראו כי ילדים עושים גם שימוש יצירתי, פרשני ויוצר בתוכן הטלוויזיוני במשחקם. כך, ניתן לראות רצף של שימוש שעושים ילדים בתכני הטלוויזיה – מיחס מחויב למקור ודקדקני, ליחס חופשי ויצירתי.
מאחורי הסקירות היומיות עומד צוות מסור ומקצועי, שמייצר תוכן רלוונטי עדכני ואיכותי. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לצוות הסקירה היומית על היותם חלק מפרויקט משמעותי זה, ועל השותפות המאפשרת יצירה והפצה של ידע מחקרי איכותי מידי יום.
התוצרים מתקופת הקורונה מבוססים על עבודה משותפת של חוקרים וחוקרות רבים ממוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לחוקרות והחוקרים על השותפות וההתגייסות לתמיכה בהתמודדות של מערכת החינוך עם משבר הקורונה, ועל הנכונות לתרום מזמנם ומומחיותם עבור גיבוש המסמכים המוצגים באתר זה.
תודה מיוחדת לגב' אריאלה טבצ'ניק ברודאי על ריכוז הפרוייקט וליושבות הראש של הקבוצות ד"ר ענת כהן, ד"ר דפנה קופלמן-רובין, פרופ' לילי אורלנד-ברק, פרופ' יהודית דורי ופרופ' הללי פינסון על ההובלה.
ניהול קבוצות העבודה והמחקרים: ד"ר אודט סלע, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
מנהלת הפיתוח: ענבר בוברובסקי, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
קונספט דיגיטלי, עיצוב ופיתוח האתר: ד״ר רון דביר ובר דביר
