מקומו של בית הספר בזמן חירום (6): כיצד בית הספר תומך בתלמידים שפונו בחירום? מקרה בוחן מהוריקן קתרינה

המלחמה הנוכחית אילצה עשרות אלפי ישראלים להתפנות מבתיהם ולהתגורר במגורים זמניים ברחבי הארץ. כדי להבין מהם הגורמים העשויים לתמוך בהתמודדות מוצלחת של בני הנוער שפונו ולהגן על רווחתם הנפשית, ובתוך כך להבין גם מהו תפקידה של מערכת החינוך בתמיכה זו, ניתן לפנות למצבים דומים מהעבר. בשנת 2005 הכתה סופת ההוריקן קתרינה בעיר ניו אולינס שבארצות הברית. בעקבות פגיעת הסופה והנזקים שגרמה נאלצו משפחות רבות להתפנות לאזורים אחרים במדינה.

במאמר שיסוכם בעמודים שלהלן, החוקרות אדית באראט, קארי בארון-אוסברוקס ומריה מרטינז-קוסיו בוחנות כיצד התמודדו תלמידים (בני נוער) שפונו מבתיהם בעקבות הוריקן קטרינה עם המשבר שנגרם להם. באופן ספציפי, הן שואלות שלוש שאלות: האם ובאיזו מידה חוו התלמידים שנעקרו מבתיהם קשיים נפשיים או פיזיים? האם תלמידים שחשו מקובלים ורצויים בבית ספרם החדש התמודדו עם קשיים אלו טוב יותר מאשר אחרים? והאם תלמידים שחיפשו וקיבלו עזרה ממובגרים בבתי הספר שבהם למדו התמודדו טוב יותר עם אותם קשיים?  

כדי לענות על השאלות הללו, נבחנו 73 תלמידים בחטיבות הביניים ובתיכון (בני 18-10) אשר פונו בעקבות הסופה לאזור פורט וורת' בעיר דאלאס שבמדינת טקסס. מבין התלמידים הללו, הרוב (44) היו בנות, וכמעט כולם (65) היו ממוצא אפרו-אמריקאי.

החוקרות העבירו לתלמידים אלו ולתלמידים אחרים מאותו אזור שלא פונו מבתיהם שאלון לבדיקת רווחתם ותפקודם הנפשי והגופני. השאלות כיסו שישה תחומים, וכל תחום כיסה כמה תתי־תחומים:

• שביעות רצון – שביעות רצון מהבריאות והערכה עצמית.
• נוחות או אי־נוחות – אי־נוחות גופנית, אי־נוחות רגשית והגבלה בפעילות.
• חוסן – פעילות גופנית, פתרון בעיות בעזרת חברה, בטיחות ובריאות בבית ומעורבות המשפחה.
• סיכונים – נטילת סיכונים כפרטים, נטילת סיכונים כתוצאה מלחץ חברתי וסיכונים להישגים.
• בעיות נפשיות – בשל שיקולי פרטיות ונוחות נמדד בתחום זה רק תת־התחום – בעיות נפשיות קשות.
• הישגים – הישגים אקדמיים, ביצועים בעבודה.

ממצאי המחקר הראו כי התלמידים שפונו בשל ההוריקן התאוששו באופן מפתיע מהמשבר ומהטראומה שעברו. ברוב הגדול של המדדים לא היה הבדל מובהק מבחינה סטטיסטית בינם לבין עמיתיהם שלא פונו. למעשה רק בשני מדדים היה הבדל מובהק שכזה: מדד חוסר הנוחות הגופנית, שבו הביעו התלמידים המפונים אי־נוחות רבה יותר מאשר עמיתיהם, ומדד הסיכון כתוצאה מלחץ חברתי, שבו היו התלמידים המפונים בסיכון גבוה מעט יותר.

בבחינת ההשפעה של הגורמים הדמוגרפיים על  התמודדות התלמידים עם המשבר, נמצאו כמה ממצאים. ראשית, תלמידים מבוגרים יותר דיווחו על תחושת מוגנות נמוכה יותר בבית, על תפקוד אקדמי נמוך יותר ועל נטייה גבוהה יותר ליטול סיכון בעקבות לחץ חברתי. ממצאים אלו, חשוב לציין, היו זהים אצל תלמידים שפונו ואצל תלמידים שלא פונו, והם תואמים את המוכר בספרות על אודות גיל ההתבגרות ועל השפעותיו. בשונה מכך, תלמידים מבוגרים יותר שפונו הביעו רמה גבוהה יותר של אי־נוחות רגשית מאשר תלמידים בני גילם שלא פונו.

גורם דמוגרפי נוסף שנבחן היה גודל המשפחה של התלמידים. באופן כללי לא נמצא הבדל בין תלמידים שהגיעו ממשפחה גדולה לבין עמיתיהם שהגיעו ממשפחה מצומצמת באף אחד מהמדדים, אולם בבחינת ההבדל בין תלמידים שפונו לעמיתיהם שלא פונו, נמצא כי תלמידים שפונו והגיעו ממשפחות גדולות יותר הביעו שביעות רצון פחותה באשר לבריאותם והפגינו הישגים לימודיים נמוכים משל עמיתיהם.

ממצא נוסף בהקשר הדמוגרפי היה שתלמידים שפונו וחיו עם הוריהם הפגינו שביעות רצון גבוהה יותר מבריאותם וסימני סיכון נמוכים יותר לעומת תלמידים שפונו וחיו בנפרד מהוריהם. לעומת זאת, בקרב תלמידים שלא פונו המצב היה הפוך – דווקא אלו שלא חיו עם הוריהם הפגינו סימני סיכון נמוכים יותר ושביעות רצון גבוהה יותר מבריאותם.

בהקשר שלנו, נמצאו ממצאים מעניינים על אודות תפקידם של בתי הספר כגורמי תמיכה בהתאוששות תלמידים מהמשבר שאליו נחשפו. תלמידים שחוו קשר מוצלח עם בתי הספר החדשים שבהם למדו, והרגישו רצויים ומקובלים בהם, היו במצב טוב יותר במדדים רבים. חיבור לבית הספר נמצא בקשר מובהק עם הערכה עצמית גבוהה יותר ועם רמה נמוכה יותר של אי־נוחות רגשית ובריאותית. אותם תלמידים גם חשו שהפעילויות שלהם בחיי היום-יום מוגבלות פחות, נטו פחות להתנהג בהתנהגויות המגבירות סיכון, והיו בעלי הישגים לימודיים גבוהים יותר.

גורם נוסף שסייע לתלמידים שפונו בעקבות הסופה להתמודד עם מצבם הוא פנייה לקבלת עזרה מצד מורים או מבוגרים מיטיבים אחרים בבית הספר. במענה לשאלה האם הם פנו למבוגרים מיטיבים בבית הספר בבקשת עזרה בנושאים הקשורים למעבר הכפוי, כחצי מבני הנוער שפונו השיבו שפנו למורים, ושליש השיבו שפנו למנהל בית הספר. בין אלו שפנו למורים, מעט יותר מחצי (54%) חשו שהמורים עזרו להם מאוד, 21% אמרו שעזרו להם במידת מה, 15% אמרו שעזרו רק מעט, ו־9% אמרו שלא עזרו כלל. בין התלמידים שפנו למנהל, כמחצית סברו שהמענה שקיבלו היה מועיל או מועיל במידת מה, וכמחצית סברו שהיה מועיל רק במעט או לא־מועיל כלל. 

הפנייה לעזרה עצמה לא השפיעה על רווחתם של התלמידים, מלבד השפעה מסוימת על הישגים אקדמיים. לעומת זאת, אלו שפנו לעזרה וגם חשו שהמורים אכן סייעו בידם, דיווחו על תוצאות חיוביות יותר במספר רב של מדדים: הם היו בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר, הביעו שביעות רצון רבה יותר מבריאותם וחוו פחות אי־נוחות גופנית ונפשית. הם גם חוו את פעילותם כמוגבלת פחות, נקטו פחות התנהגויות מסכנות, זכו למעורבות משפחתית רבה יותר ודיווחו על יכולת פתרון בעיות גבוהה יותר. תלמידים שקיבלו עזרה מהמנהל והביעו שביעות רצון מעזרה זו הביעו תוצאות דומות, אם כי המתאמים עם התוצאות החיוביות היו נמוכים יותר.  

חשוב להרחיב ולהדגיש נקודה זו: כאשר העזרה מהמורים נתפסה על ידי התלמידים כאפקטיבית, הם הראו תוצאות חיוביות כמעט בכל המדדים. מהצד השני – כאשר תלמידים פנו לעזרה והעזרה שנתקבלה נתפסה בעיניהם כלא־אפקטיבית או כאפקטיבית במידה מועטה, אותם תלמידים הראו מדדים נמוכים יותר מאשר תלמידים שלא פנו לעזרה כלל הן בהערכה עצמית, הן בחוסר נוחות פיזית ורגשית והן בהגבלות על פעילויותיהם.   

איכות העזרה של המורים הייתה קשורה גם לחיבור של התלמידים עם בית הספר. תלמידים שחשו חיבור עם בית הספר והעריכו את בית הספר שלהם כחיובי, לא נטו אומנם לפנות לעזרה יותר מעמיתיהם, אולם תלמידים שכן פנו לעזרה וזכו לעזרה שהם העריכו כאפקטיבית, נטו יותר לחוש קשר חיובי עם בית הספר החדש שלהם.