זיכרון בתרבות ובבתי הספר: זיכרון השואה בראי הדורות (1)

חלק א' – רקע תיאורטי – התעצבות זיכרון השואה לאורך השנים

ה"זיכרון הקולקטיבי" של עמים שונים או של קולקטיבים שונים הוא הדרך שבה אותם עמים מבנים את העבר הרחוק והקרוב שלהם. לכל עם או קולקטיב יש דרך שונה בעלת מאפיינים ייחודיים להבנות זיכרון קולקטיבי זה. בקרב אנתרופולוגים וסוציולוגים קיים דיון מתמשך על אודות הדרך שבה העם היהודי מבנה לעצמו את הזיכרון הקולקטיבי שלו. במאמר שבו נעסוק בסקירה זו, קרול קידרון מציגה דיון זה ובוחנת אותו לאור הדרך שבה זיכרון השואה מתעצב מחדש בתוך קבוצת תמיכה של בני ובנות הדור השני לשואה.

גישת "הנרטיב המרכזי" ומבקריה

ההיסטוריון והסוציולוג יוסף-חיים ירושלמי טען כי הזיכרון היהודי לאורך הדורות מתעצב ומשתמר לאורה של תמה מרכזית ושל נרטיב מרכזי אחד. נרטיב זה רואה את ההיסטוריה היהודית כמהלך דיאלקטי של פעולה אלוהית, תגובה אנושית, פעולה אלוהית וחוזר חלילה. במסגרת תהליך זה היהודים חוטאים או סוטים מהתפקיד שייעד להם אלוהים בעולם. התוצאה של סטייה זו היא חורבן, כיבוש, שעבוד ואף גלות. לאחר מכן היהודים חוזרים לדרך הישר, מתקנים את מעשיהם, ובתגובה לכך זוכים לגאולה ולשיבה לארצם.

הזיכרון היהודי לאורך השנים מובנה דרך טקסים וטקסטים המספרים ומפרשים את ההיסטוריה לאור נרטיב מרכזי זה. כך למשל, במהלך ליל הסדר אנו מספרים את סיפור השעבוד במצרים, את הזעקה שזעקו בני ישראל לאלוהים ואת הדרך שבה הוציא אלוהים את בני ישראל משעבוד לחירות. אותו טקסט מדגיש גם כי היהודים שיצאו ממצרים לא היו בעצמם בעלי תכונות ייחודיות מבחינה מוסרית, ולא היו אמיצים או חזקים במיוחד – הגאולה הייתה פעולה אלוהית בלבד. אנו קוראים גם טקסטים מתקופת חורבן בית המקדש השני מידי הרומאים ומכוונים לציפייה לתיקון ולחזרה מגלות זו. כמו כן, אנחנו מצווים להיות עדים לתהליך ההיסטורי ולראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים בעצמנו.

מבקריו של ירושלמי לעומת זאת טוענים כי הנרטיב ההיסטורי היהודי אינו סיפור קבוע ובלתי־משתנה. הזיכרון ההיסטורי מתעצב מחדש בעצמו בתהליך דינמי ומתמשך לאור ההקשר הספציפי שבו העם היהודי (או קבוצות מרכזיות בו) נמצא בכל שלב בהיסטוריה. גם הסמלים והטקסים שבאמצעותם הזיכרון ההיסטורי הזה מתעצב ומונחל משתנים ומותאמים לתרבות היהודית המרכזית מעת לעת. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לדוגמה, אנחנו מספרים את סיפור התקומה היהודית דרך גבורה והקרבה של בני העם עצמם. אנחנו מספרים את סיפוריהם של הנופלים ושל משפחותיהם שנשארו מאחור. תפקידו של אלוהים (כשהוא נזכר) גם הוא משתנה – הוא הופך פחות לפועל ויותר לצופה שניצב בין הנופלים ומשבח אותם – "אלה הבנים שלי – אלה הבנים".

לפי קידרון, הזיכרון הקולקטיבי של השואה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל התעצב במעין סינתזה בין שני הנרטיבים ההיסטוריים שהוצגו לעיל: מחד גיסא – הוצגה השואה כסיכום האולטימטיבי של החורבן – הגלות, הרדיפות, הפוגרומים והסבל שעבר העם היהודי במהלכה. הקמת מדינת ישראל הייתה ההתגלות המרכזית של השיבה ושל הגאולה. מאידך גיסא, הפעם הוצגו השיבה והגאולה לא כחלק ממהלך אלוהי או כתגובה אלוהית לתיקון דרכיהם של בני ישראל אלא כתוצאה של רוח הלחימה, האומץ והגבורה של "היהודי החדש". יהודי זה היה אמור להיות אמיץ, גאה, פעיל וחזק ברוחו ובגופו.

היהודי החדש עוצב כאנטיתזה ליהודי הגלותי, המאמין, הכפוף והכנוע. לרוע המזל ניצולי השואה, שהגיעו לארץ שבורים בנפשם וברוחם, הוצגו כמייצגים את אותו יהודי גלותי פסיבי. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שבשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה התקיים סביב אותם ניצולים קשר של שתיקה והיחס אליהם התאפיין אף בסטיגמה ובהדרה של ניצולים ושל הסיפור שלהם מהשיח הקולקטיבי במדינה.

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אולי משום שדמות ה"צבר" הייתה כבר חקוקה בליבם של ילידי הארץ, החלה להשתנות ההתייחסות לניצולי השואה. הציבור הישראלי החל לגלות אמפתיה רבה יותר לניצולים, והם עצמם (או לפחות חלקם) החלו להיפתח ולספר יותר על שעברו. כחלק מכך, חוו גם רבים מילדי הניצולים, בני הדור השני לשואה, תהליך של הכרה וחשיפה. הם החלו לשאול את הוריהם על שעברו ולשוחח על החוויות ועל המאפיינים המשותפים להוריהם ולהם עצמם.

לאורך השנים והעשורים שעברו עד פרסום המאמר (בשנת 2009), הוסיף והתעצב הזיכרון הלאומי של השואה. סיפורם של בני הדור השני לשואה נכלל בתוך זיכרון לאומי זה. במיוחד התעצב הזיכרון סביב חוויית הטראומה האישית – הטראומה המשתיירת של הניצולים עצמם (הפרעות פוסט־טראומטיות) והטראומה המשנית אצל בני הדור השני.