מהו חינוך לקיימות וכיצד ניתן לקדם אותו?

חינוך לפיתוח בר־קיימא (Education for Sustainable Development, ESD) הוא מושג רחב, דינמי ומורכב, הפתוח לפרשנות ולדרכי הוראה מגוונות. כותבי מאמר זה דוגלים בגישה כי חינוך לפיתוח בר־קיימא קשור לכל היבטיו של המעשה החינוכי ומשפיע עליהם. לפי UNESCO, המטרה של חינוך לפיתוח בר־קיימא היא לאפשר לכל האנשים בכל הגילים ליטול אחריות בהקשר לעתיד בר־קיימא משותף. חינוך כזה יאפשר לכל אדם לרכוש מיומנויות, מידע, ערכים ועמדות הנחוצים לעתיד כזה. לשם כך יש צורך בגישה אינטרדיסציפלינרית, משתפת וטרנספורמטיבית.

הכותבים מתייחסים לשלושה היבטים תאורטיים המגדירים את תחום הדעת של חינוך לפיתוח בר־קיימא:

בהיבט התוכן, מחנכים עשויים ללמד על משבר האקלים, על מגוון ביולוגי, על צריכה ועל ייצור, על העוני ועל הצורך במיגורו. כלומר, ההיבטים הסביתיים משולבים בחומר הלימוד לצד היבטים חברתיים וערכיים כמו צדק, שוויון ועוד.

בהיבט הפדגוגי, כלומר שיטת ההוראה, הכותבים סבורים שיש לבחור בפדגוגיה המעמידה את  התלמיד במרכזה ומשלבת עשייה וחקר לצד פיתוח מיומנויות של מעורבות אזרחית. גישה זו עשויה לשלב שיטות כמו הערכה למען למידה (Assessment for Learning). הגישה הפלורליסטית והדמוקרטית להוראה המאפשרת היכרות עם מגוון דעות ומקדמת חשיבה ביקורתית, היא פופולרית בחינוך לפיתוח בר־קיימא, אולם דורשת מהמורה זמן הכנה רב. הכותבים מציינים כי מורות במערכות חינוך רבות מתקשות ליישם פדגוגיה שכזו כשמוטל עליהן עומס עבודה רב.

הכותבים שמים דגש על המטרות של תהליך הלמידה. לטענתם חינוך לפיתוח בר־קיימא אינו יכול להתרחש על ידי שינוי התנהגות בהקשר הסביבתי בעקבות רכישת מודעות וידע. במקום זאת, יש לשים דגש על פיתוח מיומנויות ויכולת של הפרט לקבל החלטות מקיימות המבוססות על חשיבה רפלקטיבית, ביקורתית ומערכתית. זאת בין היתר תוך חיבור לקהילה, למקום וללמידה המחוברת למציאות הקונקרטית של התלמידים ושל צוות בית הספר. כך יושם דגש גם על חינוך לדמוקרטיה ולמעורבות אזרחית. הכותבים מדגישים את החשיבות של החינוך הציבורי בהתמודדות עם האתגר העצום שהאנושות ניצבת בפניו – אתגר שינויי האקלים. מורות ברחבי העולם עשויות להיות, לדעת הכותבים, סוכנות השינוי האמיתיות שיביאו לתמורה מהותית בדרכי החשיבה ובדרכי הפעולה של הכלכלה ושל החברה ברחבי העולם.