מקומו של בית הספר בזמן חירום (4) – המקרה של רעידות האדמה בניו-זילנד

לאסונות יש השלכות על יכולות ההתמודדות של ילדים וגם על התפתחותם ועל חייהם הבוגרים. המונח "מצוקה" (Adversity) מוגדר כאירועי חיים המאיימים על ההתפתחות הבריאה של ילדים. במקרים של אסון, מצוקה היא אחת ההשלכות הנפוצות. באסון רעידת האדמה (2010-2011) בקנטברי ניו זילנד, שני רעשי אדמה גדולים ומספר רב מאוד של רעשי משנה חוללו נזק רחב היקף ושיבשו את חיי התושבים. אסון בסדר גודל כזה פוגע בילדים בתוך הסביבה החברתית והפיזית שלהם. לכן חשוב להבין את ההשפעה של ההקשר הקהילתי על רמת המצוקה של הילדים בעקבות האסון. המאמר שלהלן סוקר מחקר על תפקידם של בתי הספר בהסתגלות ילדים לחיים שאחרי האסון מנקודת מבטם של הילדים, המורים והמנהלים של הוריהם, מוריהם ושל מנהלי בתי הספר. המחקר מתבסס על תפיסה אקולוגית של התפתחות הילד הרואה בה תהליך תלוי אינטראקציות מרובות עם מעגלים שונים בסביבה שבה הוא חי (המשפחה, המורים, הכיתה, בית הספר, הקהילה, המדינה וכולי). בתוך כך, החוקרים מסבירים כי אסונות משבשים את המערכות המקושרות המרובות שבתוכן ילדים חיים, ואכן חלק מהילדים יפגינו תגובות עקה (סטרס) מוגברות לאחר אסון. מערך הקהילה התרבותית שבתוכו ילדים חיים יכול להאיץ או לשבש את הסתגלותם הבריאה לחיים שלאחר האסון.

המחקר נערך מתוך גישה פנומנולוגית, שמתמקדת בחוויות האישיות של האדם. מטרתו הייתה לחקור כיצד ילדים מתמודדים עם אסון ולזהות אסטרטגיות התמודדות אפקטיביות תוך תיקוף החוויות הללו דרך נקודות המבט של ההורים, המורים והמנהלים. במחקר רואיינו משתתפים מחמישה בתי ספר (שלושה יסודיים ושניים על־יסודיים). מתוכם 32 תלמידים, 31 מורות, 6 מורים ו־5 מנהלים. כדי לשמור על שלומות המרואיינים ולהבטיח ריאיון שאינו פוגעני, המראיין היה פסיכולוג קליני. עזרה נפשית מקצועית הוצעה בעת הצורך למשתתפים.

ראיונות חצי מובנים נערכו 20 חודשים לאחר רעידת האדמה הראשונה במקומות בטוחים ומוכרים למשתתפים. השאלות נשאלו מבלי להתייחס במפורש לרעידות האדמה. נשאלו שאלות פתוחות וכלליות כדי להניע דיון על אסטרטגיות התמודדות, כך שהמשתתפים היו יכולים להנחות את השיחה ולהגיע לתובנות מעמיקות. שאלות הריאיון עברו הערכת עמיתים כדי לוודא שהן ברורות ומדגישות את החוויות האחרונות של הילדים מבלי לציין בצורה מפורשת את רעידת האדמה, וזאת כדי לא לעורר תגובות פוסט־טראומטיות. דוגמאות לשאלות שנשאלו הילדים: "איך זה היה בשבילך?", "מה היה הכי קשה או מסובך להתמודד איתו?" ו-"מה עבד הכי טוב עבורך ועזר לך להתמודד עם זה?". דוגמאות לשאלות שנשאלו המבוגרים: "מתי הילדים בכיתה או בבית נאלצו להתמודד עם קשיים, ואיך הם התמודדו איתם?", "מה עבד הכי טוב בשבילם?", "מה נראה שלא עזר?", ו-"מה עשית שנראה לך שסייע להם?". מהראיונות התגבשו שלוש תמות מרכזיות.

בית הספר – סביבה יציבה בזמן מעורער

למרות הנזקים הפיזיים הגדולים לבתי הספר שהשתתפו במחקר וסגירתם הזמנית, הם המשיכו לקיים שגרה יציבה ותומכת לילדים ולהורים. בתי הספר סיפקו לקהילה נקודת מפגש פיזית ששימרה את ההמשכיות ואת הקשר. פתיחתם סימנה לקהילה את החזרה לנורמליות ואת ההחלמה של הילדים. בית הספר נתפס כמקום בטוח שאפשר העברת מידע, פיתוח מיומנויות, מיקוד במשימות ותרומה לתחושת הביטחון של הילדים. האמון בבתי הספר הוגבר על ידי תקשורת עקבית ותעדוף של צורכי הילדים בזמנים שלאחר האסון.

בתי הספר כמשקפי התמודדות אפקטיבית

התמודדות אפקטיבית היא קריטית בעת ההתאקלמות לחיים שלאחר האסון. בתי הספר שיחקו תפקיד חיוני באימון הילדים באסטרטגיות התמודדות באמצעות גישות תומכות והתארגנות יעילה; בתי הספר היוו מודל (modled) התמודדות אפקטיבית תוך שהם מספקים הקשר להתמודדות הקולקטיבית. ההדגמה הזו השפיעה על תפיסת הביטחון אצל התלמידים. עבור תלמידים שהתקשו במיוחד בשל השלכות נפשיות של האסון, יישמו בתי הספר תוכניות שהעניקו להם מיומנויות התמודדות. התערבויות אלו סיפקו פלטפורמה לשיתוף במגוון אסטרטגיות התמודדות מועילות ולזיהוי ילדים במצוקה שהזדקקו לסיוע של מומחים, דבר שתרם להחלמה טובה יותר שלהם מהאסון.

מערכות היחסים בבית הספר: המורים, העמיתים והמנהלים

יכולתם של התלמידים להתמודד ולהחלים לאחר האסון הייתה קשורה לפיגומים שסיפקו להם מגוון מערכות היחסים בסביבתם המקומית, במיוחד מערכות היחסים עם המורים, העמיתים והמנהלים. בתי הספר התבררו אפוא כגורם המרכזי להסתגלות הילדים, והמורים התגלו כדמויות רבות־השפעה, הדגימו אסטרטגיות התמודדות, הציעו יציבות וסיפקו את התמיכה היומיומית. המנהלים מצידם הדגימו הנהגה החלטית ותקשורת ברורה שקידמה את ההתמודדות של הקהילה.

החוקרים מסכמים באמירה שלבית הספר תפקיד חיוני בהענקת תחושות כמו ביטחון, רוגע, מסוגלות, תקווה וחיבור לקהילה. הם ממליצים להמשיך ולקיים תוכניות פסיכולוגיות בבתי הספר לבניית חוסן אצל ילדים שחוו אירועים קשים; ללמדם מיומנויות להתמודדות מועילה בזמנים כאלו; לספק שפע הזדמנויות עבור הילדים לבטא את רגשותיהם, לשמוע על תגובות ועל אסטרטגיות התמודדות לאחר אירועים קשים (למשל ציור, משחק, דרמה, מחול, נגינה וסיפור סיפורים – storytelling); לקיים הכשרות מקצועיות למורים ולמנהלים כדי שיוכלו לספק תמיכה נפשית מותאמת לגיל הילד ולמשפחות לאחר אירועים קשים; להסמיך מטפלים מומחי טיפול בילדים בעקבות אסון כדי ללוות  את המורים.