למה מורים מתכוונים כשהם מדברים על "חדשנות"?

הצורך ב"חדשנות" (innovation) במשק של המאה ה־21 מוכר כאקסיומה. מדינות, תאגידים ומובילי דעה שונים רואים בחדשנות מנוע צמיחה במשק המשתנה באופן תדיר המאפיין את ימינו. לכן אין זה מפתיע שחינוך לחדשנות הפך לנפוץ בעשורים האחרונים בכל רחבי העולם. כותבי המחקר סבורים כי חינוך לחדשנות נמצא על סיפו של מעבר בין היותו מקצוע "בחירה" או תוכנית משלימה לנושאי לימוד אחרים ובין הפיכתו לאחד מנושאי הליבה בתוכניות לימוד. ומכאן הם מיחסים חשיבות לבירור השאלה "לאילו תכנים ומיומנויות מכוונות תוכניות החינוך לחדשנות? "

בסקירה של 43 מאמרים שפורסמו בין 2009 ל־2019, בחנו החוקרים את ההגדרות השונות, את המטרות ואת כלי הההערכה ששימשו בתוכניות של חינוך לחדשנות. הכותבים מציינים כי יש עלייה במספר המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, כלומר לצד העלייה במספר התוכניות של חינוך לחדשנות חלה גם עלייה במספר המחקרים על תוכניות אלה.

מהסקירה עולה כי חינוך לחדשנות הוא מושג רחב מאוד המכיל הגדרות שונות ומשתנות. ישנו מנעד רחב של מושגים המתקשרים לתוכניות אלו, כגון יצירתיות, תושייה, כושר המצאה ועוד – ללא הגדרה אחידה ובמגוון מסגרות מושגיות (frameworks). העיסוק בחדשנות מאפיין מקצועות ריאליים, כגון הנדסה ומחשבים. לעומת זאת, במדעי הרוח ובמדעי החברה, החוקרים מצאו תיעוד מועט ביותר לתוכניות חינוך לחדשנות.

למרות היעדר קונצנזוס לגבי הגדרות, מושגים ושיטות יישום, ניכרים קווי דמיון בכל הנוגע לפדגוגיה. מהסקירה עולה כי מרבית הספרות המחקרית ממשיגה בהקשר זה את הוראת החדשנות כפדגוגיה המבוססת על אינטרדיסציפלינריות ועל למידה ניסיונית מבוססת פרוייקטים (project-based/experiential learning).

החוקרים מציינים כי שיטות ההערכה של תוכניות חינוך לחדשנות נשענות באופן נרחב על ניתוח סקרים לפני יישום התוכנית ולאחריו.[1] חסרונה של שיטה זו הוא בכך שהיא ממוקדת בהערכת ההשפעה לטווח קצר. לדעת החוקרים קיים מחסור בתיאוריה המסוגלת להעריך אילו תוכניות משפרות לטווח ארוך את החדשנות בקרב התלמידים.

[1] הכוונה להערכה של התוכנית החינוכית ולהצלחתה ולא להערכה של התלמידים בתוכנית.