הסקירה שלפני האחרונה בסדרת "מנהיגות חינוכית בשעת משבר" מוקדשת לנושא התקשורת בין סוכנויות סיוע ובית הספר. הסקירה מציגה מאמר שבחן את השינוי שחל בניהול משברים בארה"ב בעשורים האחרונים. כותבי המאמר מזהים כי בעת התמודדותם עם אסונות לאומיים, נתקלו הרשות הפדרלית והרשות המקומית בבעיות תקשורת. לטענתם, התברר בעקבות שני מצבי חירום גדולים במיוחד (אסון התאומים והוריקן קתרינה) האחריות המשפטית והפוליטית העיקרית להתמודדות עם רוב האסונות הוטלה בדרך כלל על פקידי המדינה ועל הרשויות המקומיות. החוקרים טוענים כי ממצא זה משקף מעבר של ניהול החירום לניהול "ממוקד תגובה" (על חשבון תכנון ויוזמה), וניהול ריכוזי (על חשבון ניהול שיתופי). לכן לדעתם נוצרו עיכובים באישור ובשליחה של סיוע לאסונות.
החוקרים מדגישים את חשיבותה של שיתופיות בין-ארגונית בניהול משברים וקיומה של תקשורת בין אישית טובה בין בעלי תפקידים בסוכנויות מקבילות, ומביאים המלצות כיצד לשפרה. כל אלה חשובים במיוחד היות בזמן אסון קיים מתח בין הרצון העז להציג לציבור שרשרת פיקוד ברורה – מישהו שייקח פיקוד או אולי מישהו שניתן יהיה להטיל עליו אחריות, לבין המציאות בפועל המתגלה בעת ניהול אסונות: איש אינו מחזיק בשליטה מלאה על ניהול האסון; לא ניתן לדרוש תשומת לב ארגונית מלאה או לכפות ציות לנהלים; ארגונים לא־ממשלתיים יגיבו עם אישור ממשלתי או בלעדיו; מתנדבים יגיעו עם או בלי הזמנה; מגיבים ראשונים יקבלו החלטות בעצמם .
המלצות מרכזיות ליישום
המבנה של המערכת לניהול החירום בארה"ב עומד על כמה רמות שונות שמשתלבות זו בזו ועובדות במקביל במצבי חירום: הרמה המקומית, הרמה המדינית והרמה הפדרלית. ברמה המקומית, רשויות מקומיות כגון ערים ומועצות מקומיות מנהלות במצבי החירום בקהילותיהן. ברמה המדינית, ממשלות של מדינות פועלות לניהול מצבי חירום בתוך גבולותיהן. ברמה הפדרלית, סוכנויות כמו FEMA (המנהלת לניהול מצבי חירום בארה"ב) ומחלקת ביטחון המולדת (DHS) מטפלות בניהול של מצבי חירום ברמה לאומית ובתמיכה ברמה המדינית וברמה המקומית. הסוכנויות הללו נדרשות לפעולה בעת מגוון של איומים ואסונות דוגמת הוריקנים, מתקפות טרור, אסונות טבע וסיכונים טכנולוגיים.
החוקרים מסבירים שהמאמץ להתכונן לקראת אסון, לנהל אסון בזמן אמת ולעסוק בשיקום לאחר אסון הוא של "מנהלי החירום" (“Emergency managers”). אלו הם אנשי מקצוע בתחום הניהול שתפקידם השיתופי בשעת חירום כולל אחריות לשיתופי הפעולה הללו וניהול התמיכה בקהילה שנפגעה. מנהלי החירום משמשים כגשר בין הסוכנויות השונות, הרשתות והקהילות, ומסייעים בהבטחת תגובה מאורגנת ויעילה למצבי חירום. החוקרים מסבירים שכדי שמנהלים אלו יוכלו לפתח אסטרטגיה אפקטיבית של מנהיגות בשעת חירום, על הסוכנויות להתמקד בפיתוח היכולות הבין־אישיות של המנהלים הללו. לפי החוקרים, אסטרטגיה אפקטיבית של מנהיגות בשעת חירום צריכה להיות גמישה ולקדם שיתוף פעולה בין הסוכנויות השונות, הרשתות והקהילות כדי להבטיח תגובה מאורגנת ויעילה למצבי חירום. כמו כן עליה לעסוק בראייה עתידנית של מצבי החירום ולצפות אתגרים ובעיות חדשות הקשורים לשינויים הגלובליים, המקומיים והטכנולוגיים.
החוקרים מתארים תהליך שבו לאחר הפיגועים ב־11 בספטמבר, הפנתה ארה"ב את תשומת ליבה לאיום הטרור. שינוי זה בתפיסה המדינית של ניהול סיכונים ותגובה לאסון הוביל לכך שהתגובה הפדרלית הקודמת לאסונות, שעסקה בכל סוגי הסיכונים, הוחלפה בתוכנית תגובה לאומית, שהתמקדה בעיקר באיומי טרור. נוסף על כך, בעת התמודדותם עם אסונות, נתקלו הרשות הפדרלית והרשות המקומית בבעיות תקשורת, מה שהוביל לכשלים הידועים לשמצה בעת ההתמודדות עם הוריקן קתרינה. החוקרים מציינים שהכשלים הללו העלו את סוגיית האחריות המשפטית והפוליטית לתגובה לאסון. לטענתם, התברר אז שהאחריות המשפטית והפוליטית העיקרית להתמודדות עם רוב האסונות מוטלת בדרך כלל על פקידי המדינה ועל הרשויות המקומיות. החוקרים טוענים שבעיה זו באחריות לתגובה הובילה לשינוי בניהול החירום, שהפך להיות ממוקד תגובה יותר, פחות שיתופי ומרוכז יותר. לכן לדעתם נוצרו עיכובים באישור ובשליחה של סיוע לאסונות.
החוקרים ממקדים את תשומת הלב בקשיי התקשורת שנגרמים לדעתם מפירוק הקשר האישי בין הצוותים בארגוני הסיוע והתגובה השונים. הם מסבירים שחלק מהחוכמה המקובלת בניהול חירום היא שתקשורת ושיתוף פעולה מתאפשרים על ידי היכרות אישית, ולא רק דרך הקשר המוסדי. לדבריהם, היערכות למשבר, התגובה אליו והשיקום שלאחריו, מצריך הבנה מעמיקה של המערכות הפוליטיות והמנהליות הפועלות וכן חשיבה אסטרטגית על האופנים שבהם ניתן להשתמש במערכות הללו או לשנות אותן. לכן לטענתם, לא די בכך שמנהלי חירום יהיו כבאים מנוסים, חובשי רפואת חירום או לוגיסטיקנים צבאיים. נדרשת מהם היכרות מעמיקה עם כל ארבעת שלבי מצב החירום: הפחתת סיכונים, מוכנות, תגובה ושיקום וכן הבנה של ההקשרים החברתיים, הפוליטיים והמשפטיים של ניהול חירום. התפתחויות אלה בהחלט מדגישות את הצורך במנהיגים שיכולים לראות את התמונה הכוללת, אולם אותם מנהיגים הם לרוב אינם אלה שמעצבים את התשתית הארגונית העיקרית שמכוונת את הפעולות ברמה הלאומית. לכן עליהם גם לנהל את קובעי המדיניות, שעשויים שלא להבין בבירור את התפקידים השונים במערכת.
החוקרים ממקדים את תשומת הלב בשיח בין הגורמים השונים כדי לאפשר היערכות שיטתית ומתוכננת היטב בכל ארבע הרמות (הפחתת סיכונים, מוכנות, תגובה ושיקום). הם מעלים נקודה חשובה: בזמן אסון קיים מתח בין הרצון העז להציג לציבור שרשרת פיקוד ברורה – מישהו שייקח פיקוד או אולי מישהו שניתן יהיה להטיל עליו אחריות, לבין המציאות בפועל המתגלה בעת ניהול אסונות: איש אינו מחזיק בשליטה מלאה על ניהול האסון; לא ניתן לדרוש תשומת לב ארגונית מלאה או לכפות ציות לנהלים; ארגונים לא־ממשלתיים יגיבו עם אישור ממשלתי או בלעדיו; מתנדבים יגיעו עם או בלי הזמנה; מגיבים ראשונים יקבלו החלטות בעצמם. לכן, שילוב טוב יותר של ארגונים לא־ממשלתיים במבצעי סיוע לאסונות ברמה הפדרלית, המדינתית והמקומית הוא הגישה הטובה ביותר לתכנון אפקטיבי של תגובה לאסון. הכותבים מסיימים באמירה שגם אם השתנו הערכים החברתיים בעשורים האחרונים, הצורך בשיתוף פעולה נשאר עומד בעינו.
מאחורי הסקירות היומיות עומד צוות מסור ומקצועי, שמייצר תוכן רלוונטי עדכני ואיכותי. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לצוות הסקירה היומית על היותם חלק מפרויקט משמעותי זה, ועל השותפות המאפשרת יצירה והפצה של ידע מחקרי איכותי מידי יום.
התוצרים מתקופת הקורונה מבוססים על עבודה משותפת של חוקרים וחוקרות רבים ממוסדות אקדמיים שונים ברחבי הארץ. לשכת המדען הראשי מבקשת להודות לחוקרות והחוקרים על השותפות וההתגייסות לתמיכה בהתמודדות של מערכת החינוך עם משבר הקורונה, ועל הנכונות לתרום מזמנם ומומחיותם עבור גיבוש המסמכים המוצגים באתר זה.
תודה מיוחדת לגב' אריאלה טבצ'ניק ברודאי על ריכוז הפרוייקט וליושבות הראש של הקבוצות ד"ר ענת כהן, ד"ר דפנה קופלמן-רובין, פרופ' לילי אורלנד-ברק, פרופ' יהודית דורי ופרופ' הללי פינסון על ההובלה.
ניהול קבוצות העבודה והמחקרים: ד"ר אודט סלע, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
מנהלת הפיתוח: ענבר בוברובסקי, לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
קונספט דיגיטלי, עיצוב ופיתוח האתר: ד״ר רון דביר ובר דביר
