מדוע ההקשר בו צופים ילדים ונוער במסכים גורלי יותר מ"זמן מסך"?

השינויים החדים ביומיום של ילדים ומתבגרים בתקופת משבר הקורונה עקב סגירת בתי הספר והסגרים, הובילו לעליה משמעותית בשימוש במסכים. העלייה חלה בהקשרים לימודיים, בהקשרים חברתיים ובהקשר לתעסוקה בזמן הפנאי.

הספרות המחקרית בנושא שימוש במסכים בקרב ילדים ובני נוער קושרת בין שימוש מוגבר במסכים (מעל 6 שעות ביום) לבין התפתחותן של בעיות תפקודיות – רגשיות, חברתיות ולימודיות. ההמלצות של האקדמיה האמריקאית לבריאות ילדים (AAP) טרום הקורונה התמקדו בהגבלת השימוש של ילדים ובני נוער במסכים ובהגברת הפיקוח ההורי על התכנים בהם צופים הילדים.

בקרב הורים ובעלי מקצוע עלה חשש כי העלייה המשמעותית בקרב ילדים ובני נוער בשימוש במסכים בתקופת הקורונה לצד הקטנת הפיקוח ההורי על השימוש, יובילו לפגיעה משמעותית בתפקודם של ילדים. החשש היה כי הפגיעה הנרחבת ביותר תהיה בקרב תלמידי כיתות ד'-ה' וחטיבות הביניים שלא שבו ללמידה פרונטלית בין הסגרים.

במחקר שנעשה בהזמנת לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, ובוצע על ידי ד"ר נעמה גרשי מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, נבחנה השאלה האם השימוש המוגבר במסכים בתקופת הקורונה קשור לעלייה בקשיים רגשיים, התנהגותיים ולימודיים בקרב ילדים ונוער, והאם ישנם גורמים שיכולים לצמצם את ההשפעה השלילית של שימוש מוגבר במסכים.

המחקר נערך בחודש מרץ 2021 במהלך הסגר השלישי. במחקר השתתפו 369 "דיאדות" (זוגות) הורה ילד שהשיבו על שאלונים באינטרנט שהועברו באמצעות חברת סקרים. תוצאות המחקר הצביעו על עלייה ניכרת בשימוש של ילדים במסכים ביחס למחקרים מקבילים שנערכו טרום תקופת הקורונה. עלייה זו התקיימה גם כאשר שוקלל השימוש במסכים לצרכי למידה.

גרשי מציינת את הפתעתה מתוצאות המחקר, מהם עולה כי הגורם שניבא באופן הטוב ביותר את הקשיים התפקודיים והלימודיים של הילד, לא היה זמני השימוש אלא מידת ההתמכרות של הילדים למסכים. כלומר, קשיים תפקודיים הופיעו אצל ילדים שעשו שימוש מוגבר במסכים רק אם השימוש שלהם לא היה מווסת – אם הם התקשו להתרכז בדברים אחרים, ויתרו על פעילויות חשובות והגיבו בעוצמות רגשיות חזקות על העדר המסכים. למרות הקשר בין שימוש מוגבר לבין התמכרות, לא כל הילדים שעשו שימוש מוגבר דיווחו על התמכרות למסכים.

ממצא חשוב נוסף, הצביע על שני גורמים מרכזיים נוספים: הורות שלילית (שהתבטאה ברמות נמוכות של מעורבות, עוינות, שליטה מוגברת וענישה פיזית) וקשיי ויסות קודמים של הילד כגורמי סיכון הן להתמכרות למסכים והן לקשיים רגשיים והתנהגותיים. כלומר, הילדים שהיו הכי פגיעים להתמכר למסכים ולסבול מקשיים רגשיים היו ילדים עם קשיים מוקדמים בויסות רגשי, וכן ילדים במשפחות בהן יש רמה גבוהה של עוינות ושליטה הורית או מעורבות הורית נמוכה. לבסוף, בעוד שההורים ידעו לדווח על זמני השימוש של הילדים, היה להורים קשה לתת אומדן טוב של מידת ההתמכרות של ילדיהם למסכים.

השלכות המחקר:

עבור ילדים רבים השימוש המוגבר במסכים בתקופת הקורונה היווה תגובה מסתגלת למציאות חדשה שבה מרחבי הבילוי, החברה והלמידה לא היו זמינים. זמני השימוש הגבוהים לא מהווים לכן עדות לפסיכופתולוגיה, אינם מעידים בהכרח על התמכרות לאינטרנט ולמסכים ואינם מובילים בהכרח לקשיים תפקודיים.

כשבאים לבחון את ההשפעה של שימוש במסכים על תפקודם של ילדים ובני נוער חשוב להתמקד באופן השימוש יותר מאשר בזמני השימוש. כלומר, יש לשים לב מה עושה הילד בזמן השימוש? היכן וכיצד הוא מבלה את זמנו? האם השימוש הוא בתחומים רבים ומגוונים? האם הוא עושה שימוש במרחבים גם ללמידה ולחברות? האם הילד מסוגל לווסת את השימוש במידת הצורך ולהפנות משאבים לפעילויות אחרות?

לדברי גרשי, קיימת חשיבות לכך שהורים ואנשי מקצוע שעובדים עם ילדים ובני נוער יהיו מודעים לסיכונים המוגברים שבהתמכרות למסכים וידעו להעריך באופן מדויק מיהם הילדים שמבטאים תסמינים של התמכרות וזקוקים להתערבות בנוגע לשימוש במסכים.

בתקופות של סגרים ובידודים (כמו גם בתקופות של חופשים ארוכים בהם המסגרות הבית ספריות סגורות) חשוב לשים לב במיוחד לילדים עם קשיי ויסות מוקדמים. עבור ילדים אלו המעבר ללמידה מרחוק והיעדרם של מפגשים חברתיים קבועים עלולים להגביר משמעותית את הסיכון להתמכרות למסכים ולהוביל להשלכות רגשיות, התנהגותיות ולימודיות. עבור ילדים אלו חשוב ליצור תכנית מניעתית יחד עם ההורים שתאפשר שימוש מווסת יותר במסכים.